מאירי על בבא מציעא פ׳

1 המשנה השלישית והכונה בה ככונת מה שלפניה ואמר השוכר את הפרה לחרוש בהר וחרש בבקעה ונשבר הקנקן פטור לחרוש בבקעה וחרש בהר ונשבר הקנקן חייב לדוש בקטנית ודש בתבואה פטור בתבואה ודש בקטנית חייב שהקטנית מחלקת אמר הר"ם קנקן שם המחרשה ואמרו פטור ר"ל שלא ישלם השוכר לבעל הפרה אלא האומן שחרש והיה תופש המחרשה ושברה הוא ישלם לבעל הפרה:

2 אמר המאירי השוכר את הפרה לחרוש בהר וחרש בבקעה ונשבר הקנקן והוא ראש המחרשה העקום החופר את הקרקע פטור השוכר שהרי כל שכן שהיה נשבר בהר אבל שכרו לחרוש בבקעה וחרש בהר ונשבר הקנקן חייב השוכר ולפי מה שיתבאר בגמרא שבירת הקנקן אינו אלא בפשיעה ומאחר שכן אף בלא העברת דעת בעלים יש כאן חיוב אלא שהיה מנהגם שהמשכיר את הפרה לחרוש היו נשכרין עמה צפרה וכליה ושני עבדים אחד לתפוש בידו המרדע לנחץ בו השוורים והוא הנקרא מלמד הבקר לכוין הפרה לתלמיה ואחד שתופש בידו המחרישה לשמרה שלא תתעות אילך ואילך ואם לא שנה כלל אלא ששכר לחרוש בהר וכן עשה ונשבר הקנקן השוכר פטור בלא ספק אבל בעל הפרה חוזר בדמי קנקן על אחד משני אלו ונחלקו בגמ' על איזה מהם יש מהם שאמר שהתופש את המרדע הוא הפושע והוא שאמרו דנקיט פרשא משלם שנעצה יותר מדאי והבהילה ועל שם מעשה הנעיצה הוא קורא אותו בלשון פרשא מלשון כצפעוני יפריש וכן מלמד הבקר תרגומו בפרשת תורא ויש שאמרו שהתופש את הכלי משלם שלא שמרה מעוות והעות הוא סבת השבירה והוא שאמרו דנקיט מנא משלם וכן הלכה נמצא בשלא שינה שהשוכר פטור ודין בעל הפרה עם זה שתפש את המחרישה ואם היתה הקרקע עשויה מעלות מעלות אף התופש את המרדע חייב מפני שהרבה היה להם להזהר ואף בששנה שני אלו מ"מ לא נמלטו מפשיעה ואם שכרה לחרוש ב"ר וחרש בבקעה שאמרו עליה שהשוכר פטור דין בעל הפרה מ"מ עם שני אלו שחרשו וגובה מהם דמי קנקן ואם שכרו לחרוש בבקעה וחרש בהר שביארנו עליה שהשוכר חייב דין השוכר מ"מ לחזור בו על אחד משני אלו על הדרך שהזכרנו אם יש להם לשלם ויש מי שפירש שהעבדים פטורים מן הסתם שאין כאן פשיעה ומחמת מלאכה הוא וכשחייב השוכר אינו חוזר עליהם ומ"מ אם אירעה להם פשיעה שעל ידה נשברה חייבים וכן כשלא שינה אין העבדים חייבים אלא אם כן בפשיעה אבל מן הסתם אין אומרים שלא נשברה אלא בפשיעה וזה ששאלו בגמ' היכא דלא שני מאן משלם פירושו היכא דלא שני ואירעה להם פשיעה שעל ידה נשבר הקנקן מי משלם משני אלו ועל הדרך שביארנו וכן הדברים נראין:

3 שכרה לדוש בקטנית ודש בתבואה והוחלקה פטור שאם הוחלקה בתבואה כל שכן שהוחלקה בקטנית שכרה לדוש בתבואה ודש בקטנית והוחלקה חייב שהקטנית מחלקת:

4 זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא יתר ממה שלא ביארנו מהם במשנה אלו הם:

5 המוכר פרה לחבירו והתחיל מספר בגנותה וגלה ללוקח עליה הרבה מומין דרך ליצנות כאדם האומר אינה שוה כלום אלא שאם תרצה בה כך וכך תשלים עליה ובאותם המומין שמנה הבליע בהם אחד שהוא בה ואף הוא סבור לומר שאחר שהזכירו לא יהא מקח טעות בא עכשו ללמדנו שזה מקח טעות שמאחר שזה ראהו מאריך בספור הרבה מומין שאינן בה היה סבור שאף הכל לא אמר אלא דרך ליצנות והרי זה מקח טעות מעתה אמר לו פרה זו נשכנית היא רבצנית היא בעטנית היא אינה סובלת משא והרבה כיוצא בדברים אלו ונמצא שיש בה אחד מאלו שהזכיר הרי זה מקח טעות הואיל ואין בה הרבה מאותם המומים שהוא מזכיר אף הוא היה סבור על זה שלא היה שם הא אם היו בה כל אותם המומין אין זה מקח טעות ואי אפשר לומר לו סבור הייתי שדרך ליצנות היית אומר כך הזכיר לו זה המום לבד בפרט ובכלל ספר לו שהיא בעלת מומין הרבה וראה שאין שם שאר מומין הואיל ומ"מ מום זה הזכיר לו בפרט אין זה מקח טעות וכן הדין במוכר שפחה לחברו וכיוצא באלו מכאן כתבו גדולי המחברים שהמוכר חפץ לחברו במאה דינרין ואמר לו חפץ זה אינו שוה אלא זוז אחד על מנת שאין לך עלי אונאה יש לו עליו אונאה וכבר כתבנוה בפרק הזהב נמצא שזה שאמרו כאן סנפו בין המומין פירושו שחבר מום זה בדבריו עם שאר המומין שלא היו שם ויש מפרשים סנפו בין המומין שלא הזכירו וכן פירשו מום זה ומום אחר בדרכים אחרים ועיקר הדברים כמו שכתבנו:

6 המשנה הרביעית והכונה בה בביאור החלק השלישי ואמר על זה השוכר את החמור להביא חטים והביא שעורים תבואה והביא תבן חייב שהנפח קשה כמשאוי להביא לתך חטים והביא לתך שעורים פטור ואם הוסיף על משאו חייב כמה יוסיף על משאו ויהא חייב סמכוס אומר משום ר' מאיר סאה לגמל ושלשה קבין לחמור אמר הר"ם כשפסק עמו להביא חטים והביא עליו שעורים חייב לפי שהמשא של שעורים כמשא של חטים והנפח יותר ואם הביא עליה פחות ממשקל שעורים ואע"פ שמדתו יותר ממדת החטה פטור לפי שלא יהא הנפח יותר אלא כשיהיה המשקל במשקל שלשת קבין לחמור וסאה לגמל הוא חלק משלשים על מה שפסק עמו חייב ואם הוסיף פחות מזה אינו חייב כלום אלא נותן שכר על הנוסף בלבד ואינו חייב לשלם לפי שהלכה כסמכוס:

7 אמר המאירי השוכר את החמור להביא עליה חטים והביא עליה שעורים באותו משקל בעצמו ונמצא ממשא של חטים למשא של שעורים כל שהוא במשקל שוה יש למשא השעורים תוספת הנפח והנפח קשה ומקלקל את החמור ומתוך כך חייב וכן שכרה לשעורים והביא עליה תבן במשקלה חייב מפני שהנפח קשה כמשאוי ופירשו בביאורו בגמ' לדעת רבא למשאוי תנן תיקלא כתיקלא וניפחא תוספת ר"ל שכל שהתנה משקל ידוע בחטים והביא שעורים שהם קלים מהם באותו משקל בעצמו כגון שהוסיף בהם אחד מחמש עשרה והוא שהתנה בלתך חטים שהוא ט"ו סאין והביא שעורים שש עשרה סאין שהוא משקל לתך חטים הרי הנפח נעשה תוספת וחייב אם מתה ומ"מ כל שפוחת המשקל מעט אין הנפח נעשה תוספת ואם התנה בלתך חטים והביא שעורים לתך וחצי סאה או ארבעה קבין פטור ואין אומרין שהנפח קשה כמשוי ר"ל ניפחא כתיקלא והוא שאם התנה בלתך חטים והביא לתך שעורים שנאמר הואיל והם נפוחים יותר מן החטים אף מדה במדה שוים הם אע"פ שאין המשקל שוה ויש מצרפים בטעם זה אחר שהם גדושות ומפני שהשעורים מקבלים גידוש יותר מן החטים והוא שהם היו נוהגים למכור במדה גדושה ותוספת גודש השעורים עם הנפח שלהם עושה אותם שוים עם החטים אף מדה במדה אע"פ שאין המשקל שוה ושאם הוסיף על לתך השעורים שלשת קבין יהא כאלו הביא לתך חטים כמו שהתנה שאם הוסיף עליהם שלשה קבין חייב כמו שיתבאר אלא אינו חייב עד שישוה את משקלם על הדרך שביארנו:

8 שכרה להביא לתך חטים והביא לתך שעורים פטור ומ"מ נותן שכרו משלם ואינו מנכה לו מצד מה שלא הוכחשה הבהמה כל כך ואם הוסיף על משאו חייב ותוספת זו לדעת רבא סאה שהושוה בה משקל זה למשקל מה שהתנה ולדעת אביי שלשת קבין כמו שביארנו שהוא שונה קשה כמשאוי והלכה כרבא:

9 וכמה יוסיף על משאו ויהא חייב וכו' פירושה לדעת רבא שלא שינה ממין למין אלא לתך חטים התנה ולתך חטים הביא והוסיף על המשא בכמה משא הוא חייב ואמר על זה סאה לגמל ושלשת קבין לחמור ר"ל שכל שהתנה במשא והוסיף עליו כשיעור זה או שהתנה בחטים והביא חטים ולא התנה כמה שהדבר מסור למנהג המדינה והוסיף כשיעור זה ר"ל סאה לגמל שמשאו כור ושלשת קבין לחמור שמשאו לתך ונמצא התוספת אחד משלשים במשא ומתה חייב פחות מכן פטור אלא שמ"מ כתבו גדולי המחברים שנותן שכר התוספת:

10 זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא כך הוא:

11 אף הספינות יש למשאן שיעור שאם הוסיפו על המשא הרגיל בהם במדינה או על המשא המותנה ביניהם שיעור אחד משלשים וטבעה הספינה חייב וכיצד דנין בשיעור זה הספינה קטנה שיעור תוספת שלה לתך וספינה סתם כור שספינה סתם מחזקת שלשים כור והספינות הגדולות ביותר שיעור תוספת שלהן שלשה כורין:

12 הכתף שהוסיפו במשאו על המשא הרגיל או המותנה קב אחד והוזק במשאו חייב המוסיף בנזקיו שמא תאמר הרי בר דעת הוא וכשהוא מרגיש בכובד המשא היה לו לסלקו מעליו מ"מ סבור הוא שמחמת חולשתו יהא המשא כבד לו ומוחזק בעצמו להביאו על כל פנים:

13 המשנה החמישית והכונה בה לבאר ענין החלק הרביעי ואמר על זה כל האומנין שומרי שכר וכלן שאמרו טול את שלך והבא מעות שומר חנם שמור לי ואשמור לך שומר שכר שמור לי ואמר לו הנח לפני שומר חנם אמר הר"ם אם אמר הבא מעות וטול את שלך שומר שכר וכשאמר הנח לפניך או הנח סתם אינו חייב כלום ואפילו השבועה המחויבת לשומר חנם לפי שלא קבל עליו שמירה בשום פנים ואפילו שמירה בחנם ואם אמר לו שמור לי ואשמור לך בזמן אחר זו היא שמירה בבעלים ואינו חייב לשלם ועוד יתבאר לך ואמנם יהיה שומר שכר כשיאמר לו שמור לי היום ואשמור לך מחר:

14 אמר המאירי כל האומנין שומרי שכר הם ר"ל כל האומנין שקבלו עליהם לעשות מלאכה בביתם כגון שמסר לצבע בגד לצבוע או לחייט בגד לתפור וכיוצא בזה נעשו שומרי שכר על אותו דבר להתחייב עליו בגנבה ואבדה וליפטר מאונסין וכולם שאמרו טול שלך והבא מעות ר"ל טול את שלך שכבר נגמרה מלאכה והבא מעות אחר שתטול נסתלקה שמירתו הואיל ומקדים נטילתו להבאת מעותיו שנמצא שאינו מעכבו מפני המעות ונעשה מ"מ שומר חנם ויתבאר בגמרא שכן הדין אם אמר גמרתיו אע"פ שלא אמר טול את שלך שכל שהוא מזכיר שהוא נגמר ואינו תובע מעותיו כונתו לומר שיטלנו אף בלא מעות ומ"מ אם אמר הבא מעות וטול את שלך עדין הוא שומר שכר:

15 שמור לי ואשמור לך נעשו זה לזה שומר שכר שהרי שומר זה לזה בשכר שאף הוא שומר לו ושמא תאמר והרי מ"מ יש כאן שמירה בבעלים שהרי נמצא זה במלאכתו של זה בשעה שנעשה שומר פירשוה בגמ' בשאמר שמור לי היום ואני אשמור לך למחר שנמצא שלא היו בעלים במלאכתו בשעה שנטל את החפץ לשמרו וכל שלא היו הבעלים עמו במלאכתו בשעה שנטל החפץ ונעשה שומר אע"פ ששכרן או שאלן אח"כ והיו עמו או במלאכתו בשעת הגנבה ואבדה אין זה שמירה בבעלים כמו שיתבאר:

16 שמור לי ואמר לו הנח לפני הרי זה שומר חנם ויתבאר בגמ' דוקא בהנח לפני אבל הנח לפניך אינו כלום ואפילו לשמירת חנם והרי זה כאומר הא ביתא קמך שאינו שומר כלל אף לשמירת חנם כמו שביארנו ובהנח סתם נשאר הדבר בגמרא בספק ומקילין בו אצל הנתבע ושמא תאמר אף בהנח לפני היאך הוא שומר חנם והלא למשיכה הוא צריך כמו שאמרו כשם שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרים ואם כן היאך קנאו בהנח לפני להיות עליה שומר חנם יש מי שמפרשה בשהיה בעל הפקדון בחצרו של שומר וקנאה מתורת חצרו ואף אנו כך כתבנוה בבבא קמא פרק מרובה ולא יראה כן שהרי בגמרא פירשוה אף בשאמר לו כך בשוק וכמו שאמרו בסוגית הגמרא אבל בשוקא דלאו בר נטורי הוא וכו' ומתוך כך יראה לפרשה בשמשכה והוצרך לאמרה שלא להסתלק מדין שמירה בהנח לפני כמו שנסתלק בהנח סתמא אע"פ שמשכה אח"כ או בהנח לפניך ובהא ביתא קמך ויש שפירשוה בשעומדת בסימטא וארבע אמותיו נדונות כסמטא בחצרו וכן כתבוה גדולי המפרשים ואף הם פירשוה שכל שאמר הנח לפני הרי הוא כמי שאומר הכישה במקל והיא תבא שהיא משיכה ובסימטא שהמשיכה מועלת בה ולא יראה כן שאם כן תינח בהמה שאר דברים מה יאמר בהן ואפשר שכל שאמר הנח לפני הרי הוא כאלו אומר הביאה והניחה לפני וכל שמושך ומביא מחמת שליחותו כמו שמשכה הוא דמי וכבר כתבו גם כן גדולי המפרשים ומ"מ אלו שאמרו שאינו אף שומר חנם כתבו הגאונים שאע"פ שאין כאן שבועה מחרים הוא על כל מי שלקח פקדונו ואינו מחזירו:

17 זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנוה הלכה היא:

18 המשנה הששית ואינה מכלל כונת הפרק אלא שנתגלגלה על ידי ענין משנה שלפניה ואמר על זה הלוהו על המשכון שומר שכר ר' יהודה אומר הלוהו מעות שומר חנם הלוהו פירות שומר שכר אבא שאול אומר מותר לאדם להשכיר משכונו של עני להיות פוחת עליו והולך מפני שהוא כמשיב אבדה אמר הר"ם אין הפרש בין שהלוהו ואחר כך משכנו או שמשכנו ואחר כך הלוהו ומה שאמר אבא שאול מותר אדם להשכיר משכונו של עני הוא שיהיה אותו המשכון שהשכירו יהיה שכרו יותר ממה שמתקלקל בגופו כגון כלי ברזל שחופרין בהם את הקרקע וכיוצא בהם ואין הלכה כר' יהודה והלכה כאבא שאול:

19 אמר המאירי הלוהו על המשכון שומר שכר וחייב בגנבה ואבדה ופטור בה מן האונס ואם נאנסה הואיל והוא פטור הלה פורע את חובו משלם ואם נגנבה מעכב את חובו ואם המשכון שוה יותר משלם לו את השאר ואם החוב יתר מכדי המשכון מעכב את חובו ופורע את השאר ר' יהודה אומר הלוהו מעות שומר חנם ואע"פ שהוא נהנה כשתופסו על מעותיו וכמו שאמרו למעלה בההוא הנאה דתפיס ליה אאגריה וכו' פירשו גדולי המפרשים שלא נאמר כן אלא באומן ולא מפני שתופסו לאחריות פרעונו אלא שתופסו להתכבד בו שלא בפחת כדין שוכר וזה תמה ומ"מ נראה שלא נאמר אותו הטעם אלא לדעת ר' מאיר ועוד אני אומר שהאמן מתוך שלא נתחייב לו בעל הכלי מתורת חסד ודאי נהנה הוא כשתופש משכון על שכרו אבל מלוה שמתורת חסד נתחייב לו חברו אינו מתירא כלל עד שיעשה שומר שכר בהנאת תפישת משכון שאם אין הלוה כדאי אין עליו הכרח להלוותו אבל הלוהו פירות מתוך שהם עשויות לירקב והלה מחזיר לו פירות חדשים נעשה שומר שכר והלכה כתנא קמא ובין שהלוהו פירות בין הלוהו מעות בכלן נעשה שומר שכר שלא נאמר עליו שומר שכר אלא מצד מצות הלואתו ושהוא פטור מליתן פת לעני וכמו שאמרו בשומר אבדה כמו שהתבאר:

20 אבא שאול אומר רשאי אדם להשכיר משכונו של עני אם רואה שהיא מתאחרת בידו פרוטה פרוטה בכל יום או כמו שיוכל ובלבד לתועלת העני והוא שיהיה פוחת לו מן הקרן כמו שיגיע לידו מן השכירות והרי הוא כמשיב אבדה וכן הלכה אלא שפירשנוה בגמ' דוקא בכלים שאין פחתם גדול ושכירותם מתמיד כגון מרא פסל וקרדום אבל בהמות ובגדים לא ויש אומרים שאף בהמות כיוצא בהם:

21 זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

22 השוכר את הבהמה או איזה דבר המיטלטל הרי הוא נעשה על אותו דבר שומר שכר להתחייב בגנבה ואבדה ולפטור מאונסין נמצא בדין השמירה ארבעה שומרים ודיניהם שלשה השואל בדין אחד ושומר שכר ושוכר בדין שני ושומר חנם בדין שלישי כמו שיתבאר:

23 בפרק השואל יתבאר שכל ששאל מחברו איזה דבר ושלחה לו המשאיל ביד בנו או שלוחו או אפילו ביד בנו של שואל או שלוחו לא נעשה השואל שומר עליה עד שתבא לידו או לרשותו ואם מתה מקודם לזה פטור ואם היה זה מדעת השואל כגון שאמר לו שואל שלחה לי ביד בני או שלוחי או ביד בנך או ביד שלוחך או והמשאיל אמר לו הריני משלחה ביד אחד מאלו ואמר לו השואל שלח וכן עשה נעשה עליה שואל משבאה לידו של זה ואם מתה בדרך חייב וכן בשעה שמחזירה אם שלחה ביד אחד לא נסתלקה אחריות שמירתו עד שתגיע לרשות המשאיל אלא אם כן שלחה מדעת המשאיל על הדרך שביארנו בשואל ודברים אלו כלן בשהחזירה בתוך ימי שאלתה אבל לאחר ימי שאלתה פטור מן המתה שכל שכלו ימי שאלתה נסתלק ממנו דין שאלה אפילו היו עדין בביתו ומאותה שעה ואילך נעשה עליה שומר שכר לבד ואינו חייב באונסין אבל חייב בגנבה ואבדה כשומר שכר שהרי שומרה בשכר שנהנה בו ויש דנים מכאן שהשומר בשכר חסדים שקבל ממנו נעשה שומר שכר אלא שיש לפקפק ולומר שלא נאמר כן אלא כשנהנה באותו דבר בעצמו ואף באותו דבר בעצמו דוקא עד שלא החזירה שלא נשלם החסר עדין: